משתמש:בנימין/טיוטה/כנסיית הדורמיציון

מידע מהיר
רמת קושי	משפחות
אטרקציה	הכנסייה בה לפי המסורת מתה מריה, אם ישו
דמי כניסה	כניסה חופשית
מתי מומלץ לבקר?	פתוח כל היום, מלבד בשעות 12:00-13:00
האתר הרשמי

כנסיית הדורמיציון נמצאת בירושלים, על הר ציון, קרוב לשער ציון ולקבר דוד. על-פי המסורת הנוצרית, זהו המקום שבו מרים (מריה), אמו של ישו, נרדמה ועלתה לשמים (פירוש השם "דורמיציון" הוא תרדמה).

המקום מנוהל על ידי נזירים בנדיקטיים (קתוליים), ופתוח לקהל הרחב. מגדל הפעמונים, שצורתו מזכירה ראש חובש קסדה, הוא סימון זיהוי והתמצאות מוכר בירושלים. במקום נערכים מפעם לפעם קונצרטים, שהכניסה אליהם היא בדרך כלל בתשלום.

רקע היסטורי

במאה ה-19, כשהאוכלוסייה היהודית בארץ בכלל ובירושלים בפרט הלכה והתרבתה, נשארה העדה הנוצרית בירושלים במצב קבוע יחסית. אבל, תודות להתעניינותן הנמשכת של מעצמות המערב בא"י והישיבה של הקונסולים שלהם בירושלים, כשכל אחד מהם מגן על נתיני ארצו, השתפר מעמדן של העדות הנוצריות, וכל אחת מהן הייתה בטוחה במשענת הלאומית שלה. צרפת המשיכה לתמוך בכנסייה הלטינית, רוסיה באורתודוקסית, והסכסוכים שבין שתי הכנסיות האלו יושבו על ידי השולטן הטורקי בצו שהוציא בשנת 1852 ובו אישר את המצב שהיה קיים אז. על אף תבוסתה של רוסיה בפני אנגליה, צרפת וטורקיה במלחמת קרים, לא התמעטה השפעתה של רוסיה בירושלים, ובסוף המאה ה-19 הוקם מחוץ לחומה מרכז רוסי, ובו כנסייה, בית חולים ואכסניות לצליינים - מה שנקרא עד היום "מגרש הרוסים".

גרמניה הופיעה בסוף המאה ה-19 ככוח מדיני רביעי בזירה הדתית של ירושלים, מפני שהשולטן עבדול חמיד ביקש את קרבתה של מעצמה אירופית חדשה כדי לבלום את השפעתן של שלוש האחרות בתחום מלכותו. כשהגיע הקיסר וילהלם השני בשנת 1898 לביקור מלכותי בארץ הקודש, נפרצה חומת ירושלים ליד שער יפו, כדי שיוכל להיכנס אל העיר עם פמליתו, כשהם רכובים על סוסיהם. כמעט מייד לאחר מכן התחילו הגרמנים להקים בנינים, וכמה מהם בולטים עד היום על קו הרקיע של ירושלים. על המגרש הפנוי הקרוב ביותר לכנסית הקבר נבנתה הכנסייה הגרמנית הלותרנית. בהר ציון מעל לבניני הפרנציסקנים הוקם על מגרש, שבעבר שימש כבית-קברות פרוטסטנטי, ושניתן במתנה לקיסר על ידי השולטן. הקיסר הניח את אבן הפינה בטקס חגיגי ומסר את המקום ל"איחוד הגרמנים הקתולים של ארץ הקודש". בשנים 1906-1910 נבנה שם מנזר הדורמיציון עבור מסדר הבנדיקטים. (מסדר הבנדיקטים הוא מהקדומים והגדולים בנזירות הקתולית. הוא נוסד במאה ה-6 על ידי סנט בנדיקטוס שחי באיטליה. חבר במנזר זה מוסיף לשמו את האותיות OSB - קיצור של Ordinis Sancti Benedicti - מנזר בנדיקטוס הקדוש. בנדיקטים גרו בירושלים כבר מהמאה ה-12, בימי שלטון הצלבנים.) במקום מתגוררים נזירים יוצאי גרמניה, שווייץ, הולנד ועוד ארצות. כיום הנזירים במקום מעניקים אחת לשנתיים פרס לפועלים למען אחווה ושלום בין העמים.

השלטון העות'מאני הסתיים בשנת 1917, כשנפלה העיר ללא התנגדות בידי הגנרל הבריטי אלנבי. טורקיה הצטרפה אל גרמניה כנגד בעלות הברית כחודש לאחר תחילת מלה"ע הראשונה, ואלנבי שניהל קרבות נגד העות'מאנים במשך שנתיים וחצי, הצליח להביא לכניעת ירושלים ללא קרבות בתוכה. ימים ספורים לאחר הכרזת העצמאות, בלילה שבין ה-17 ל-18 במאי 1948, נשלחו כוחות חטיבת עציוני (היא חטיבת ירושלים) לפרוץ את המצור על הרובע היהודי. ההתקפה העיקרית תוכננה על שער יפו, ולשם כך נשלחה מחלקה מגדוד "הפורצים" של חטיבת הראל הפלמ"חית בפיקודו של מרדכי פורת לבצע פעולת הסחה בימין משה ולירות על הר ציון. ב-23:00 בלילה החלה פעולת הרעשה בעזרת דוידקה, תותח ומרגמות; הכוח חצה את גיא בן הנום על גבי הגשר הסמוך לבריכת השולטן וטיפס במעלה הר ציון. המבנה הראשון שנכבש היה בית הספר של גובאט, ולאחריו נכבשה כנסיית דורמיציון. בתוך שעות ספורות היה הר ציון כולו בידי הכח, ובשל כך הוחלט לנסות ולפרוץ אל הרובע היהודי דרך שער ציון.

בלילה שלמחרת פרצה מחלקה מחטיבת הראל בפיקודו של דוד אלעזר ("דדו") את שער ציון, נכנסה לעיר העתיקה וחברה לכוחות ההגנה שפעלו ברובע היהודי. בחלוף השעות התמהמהה התגבורת, והכוח שנותר לשמור על שער ציון נאלץ להתפנות. בעקבות כך נכבש שער ציון בידי הלגיון הירדני והר ציון, ללא השער, הפך לחזית מדינת ישראל למשך 19 שנים שבהם חצה את ירושלים הקו העירוני, עד איחוד ירושלים העתיקה במלחמת ששת הימים. מנזר הדורמיציון נפגע במלחמת העצמאות, בגלל היותו באזור הקרבות בין היהודים בהר ציון לירדנים שעל החומה. המגדל במנזר שימש נקודת תצפית לחיילי צה"ל משנת 1948 ועד מלחמת ששת הימים.

באותן שנים, יכלו ישראלים לצפות מגג קבר דוד אל עבר העיר העתיקה. קרנו של הר ציון עלתה מאד בתקופה זו, מפני שהיה האתר המקודש העיקרי שנותר בידי ישראל, לאחר שנחסמה הגישה לשאר המקומות המקודשים בעיר שנותרו תחת שליטה ירדנית. לכן התקיימו בהר טקסים דתיים רבים. העלייה להר ציון הייתה אז דרך שביל עפר תלול, שטיפס מתחתית גיא בן הינום, וההולכים בו היו נתונים לסכנת ירי מידי חיילי הלגיון הירדני שעמדו על החומות.

מיקום הכנסייה וחשיבותה לנצרות

המסורת הנוצרית רואה את הר ציון כמקום בו הלכה מרים (מריה), אמו של ישו, לישון את שנתה האחרונה ממנה לא התעוררה. לפי המסורת הנוצרית מרים קבורה בקבר מרים בנחל קדרון לרגלי הר הזיתים. פירושו של השם "דורמיציון" הוא "תרדמה" ברבות מהשפות הלטיניות. יש הטועים וקושרים את שם הכנסייה עם מיקומה על הר ציון, אולם אין קשר בין הדברים.

האזור הגאוגרפי המכונה כיום הר-ציון, הוא למעשה, ערש צמיחת הנצרות בירושלים. הקהילה הנוצרית הקדומה בירושלים - זו שהתקיימה אז בשולי העיר איליה קאפיטולינה (העיר האלילית שהוקמה על ידי האדריאנוס קיסר) - קיימה באזור הר-ציון חיי קהילה סדירים ללא הפרעות מצד השלטון הרומי. מדוע בהר ציון ולא במקום אחר? ייתכן שהדבר קשור גם בכך שזהו אזור בו התגבשה הנצרות עוד בשלביה הראשוניים ביותר, עוד בטרם ניתקה עצמה מהיהדות באופן מוחלט. יש טוענים שהקהילה הנוצרית הראשונה בירושלים התנהלה באזור זה על רקע היותו האזור שבו אכן התקיימה הסעודה האחרונה של ישו עם תלמידיו.

חדר הסעודה האחרונה ממוקם היום מחוץ לתחום השתרעותה של כנסיית הדורמיציון - כקאפלה נפרדת הממוקמת בקומה השנייה מעל מקום קברו של המלך דוד. זאת, משום שכנסיית הדורמיציון קטנה בהרבה בממדיה הפיזיים מהכנסיות שקדמו לה במיקום זה (הצלבנית והביזנטית). אלו, לפני שחרבו, היו גדולות ממדים והשתרעו על שטח פיסי נרחב שכלל בתוכו, ככל הנראה, גם את הקאפלה שלפי המסורת שם התקיימה הסעודה האחרונה.

יוצא מכאן שקיברו של דוד המלך היה בעבר בתחום בו היו ממוקמות הכנסיות הנוצריות שחרבו. קיימות השערות שונות לשאלה האם קברו של דוד המלך נמצא באמת במקום זה. השערה מרתקת במיוחד אומרת שעוד בתקופה הביזנטית התקיים מדי שנה בשנה טקס אזכרה משותף לדוד המלך וליעקב אחי ישו, ככל הנראה בגלל הסמליות של הראשוניות - דוד ראשון לשושלת בית דוד ויעקב אחי ישו כראשון לשושלת הבישופים שמחליפה את שושלת בית דוד, אך צמחה מזרעו.

הכנסייה הביזנטית "הגיה ציון" - ציון הקדושה (משנת 390 לסה"נ), נבנתה במקום בו התכנסו לפי המסורת תלמידי ישו בימים שלאחר הצליבה. במקום זה נערכה הסעודה האחרונה וחמישים יום לאחר קימתו לתחייה של ישו גם ירידת רוח הקודש על השליחים. בשל חשיבותה כונתה הכנסייה "אם כל הכנסיות", והייתה מהגדולות והמפוארות בירושלים. במשך הזמן צמחה מסורת כי מרים לא מתה כאחד האדם, אלא נרדמה תרדמת נצח במקום זה. לכן הוקדשה לה הקפלה הצפונית-מערבית בכנסייה. לאורך תקופה ממושכת ישנם אזכורים כי מכאן נלקחה גופת מרים לקבורה וכי כאן חלקו לה כבוד אחרון. הכנסייה הביזנטית נחרבה ככל הנראה ברעידת אדמה קשה בסוף המאה השמינית, ושרידיה נמצאים עד היום במרתפי הכנסייה החדשה. כאשר ארץ ישראל נכבשה על ידי הצלבנים, הם הקימו כאן את כנסיית "גבירתנו של הר ציון" ובה קפלה מיוחדת שהוקדשה להירדמות הבתולה. הנוצרים השתלטו על מבנה קבר דוד בהר ציון, הקימו במאה ה-13 במקום קלויסטר ענק שכלל כנסייה, מנזר ובית הארחה. קבר דוד הפך לקריפטה של הכנסייה אשר הוקדשה לימיו האחרונים של ישו ונקראה בשם חדר הסעודה האחרונה. מבנה קבר דוד המלך הקיים היום הוא מתחם הקלויסטר הצלבני, ונראה כי הסרקופג המשמש היום כמצבת דוד המלך הונח שם על ידי הצלבנים.

את הקאפלה של חדר הסעודה האחרונה מיקמו בדיוק מעל למקום בו על פי המסורת ממוקם קבר דוד, וזאת בהסתמך על פסוק מספר מעשי השליחים בברית החדשה המרמז על כך: "אנשים אחים, אפשר לומר בביטחון על דוד אבינו, שהוא מת וגם נקבר וקברו נמצא עמנו עד היום הזה…". ציטטה זו, מפי בכיר תלמידיו של ישו, נאמרת לעת התכנסותה של הקהילה הנוצרית הקטנה שנותרה מיותמת עם הסתלקותו של ישו לאחר שעלה השמימה. מקום ההתכנסות הוא היכן שקודם לכן קיימו ישו ותלמידיו את הסעודה האחרונה. לכן, אם קבר דוד ממוקם היכן שהמסורת מצביעה על מיקומו, חייב חדר הסעודה האחרונה להיות מעליו, שכן כך משתמע מהמסופר בספר מעשי השליחים. בכנסייה ניצב מבנה שנחשב ביתה של מרים, שלפי המסורת עברה לאחר הצליבה לגור במקום שבו חיו גם השליחים, מקום ההתגבשות המסורתי של הקהילה הנוצרית הראשונה. הכנסייה חרבה בשנת 1219 למעט הקפלות של חדר הסעודה האחרונה (מעל קבר דויד) וקפלת הדורמציון (הירדמות). הכנסייה הנוכחית, שנחנכה בתחילת המאה ה-20, בנויה על שטח של 40% בלבד מהכנסייה הביזאנטית.

עם חלוף השנים הפך קבר דוד המלך בהר ציון למוקד סכסוך בין בני הדתות השונות, עד שבמאה ה-15 סילקו הממלוכים מהר ציון את הנוצרים הפרנציסקנים שטענו לחזקה על קבר דוד, אך גם את היהודים שביקשו לרכוש אותו לעצמם (רק אז, אגב, עברו היהודים אל אזור הרובע היהודי של ימינו והתיישבו בו). מתחם קבר דוד הפך למוקד תפילה מוסלמי, ושתי קומותיו - מפלס הקבר וחדר הסעודה האחרונה - הוסבו למסגד. עד היום ניתן לזהות את גומחות התפילה שהוטבעו בקירות הדרומיים בשתי הקומות, וכן את צריח התפילה הממלוכי שעל הגג.

העות'מאנים בנו אמנם את חומות ירושלים, אך הותירו את הר ציון מחוץ לתחומי העיר. בעקבות כך הפך הר ציון לאתר קבורה נוח ליושבי העיר הנוצרים, המוסלמים והיהודים.

במאה ה-19, עם שיפור היחס כלפי בני הדתות שאינן מוסלמיות, והחלת חוקי הקפיטולציות, שבו הנוצרים להר ציון ובנו בו מבני דת רבים.

ניתן לשרטט מהלך הגיוני של השתלשלות המאורעות: תחילה היה קיים על הר-ציון בית כנסת יהודי. אחר כך התיישבה בהר ציון קהילה נוצרית. זו קיימה טקס אזכרה לדוד המלך במשותף עם יעקב אחי ישו. אחר כך הומר טקס האזכרה השנתי במשהו מוחשי יותר - בקבר שממקמים אותו על הר-ציון. מאוחר יותר מיקמו את חדר הסעודה האחרונה בכנסייה הצלבנית מעל למקום בו התגבשה המסורת על קיומו של קבר דוד. ואכן, הארכיטקטורה של חדר הסעודה האחרונה בו אנו מבקרים כיום היא צלבנית. מאוחר יותר, הסבו המוסלמים את כל הקומפלקס הזה למסגד. רק החל משנת 1948, כשנכבש ההר על ידי כוחות ישראליים, הוחזר חדר הסעודה האחרונה לרשות הנוצרים. מקום זה הוא מהחשובים שבמקומות הקדושים עבור הנוצרים, כך שבשנת 1964 - לכבוד ביקורו של האפיפיור פאולוס השישי בהר ציון - סללה ממשלת ישראל במיוחד כביש עבורו. הכביש, שעבר בשטחי ההפקר, נסלל בהסכמת הירדנים. לאחר הביקור שימש הכביש לתנועת ישראלים, והוא משמש אותנו גם כיום לעלייה להר ציון מצומת בריכת השולטן.

בסמוך לכניסה לדורמיציון נמצא בית קברות קטן, שבו נקברו אמריקאים שמתו בירושלים בתחילת המאה ה-19. סביבו בתי קברות של ארמנים וקתולים לצד החומה, ושל אורתודוקסים במערב. בזכות מותה של מרים בסביבה זו הפך ההר למקום קבורה לנוצרים עוד מדורות קדומים. (לפי מסורת אחרת לא מתה מרים בירושלים, אלא יצאה ממנה אחרי צליבת בנה, והתיישבה בעיר אפסוס שבטורקיה של ימינו).

קבר אוסקר שינדלר שוכן בבית הקברות הפרוטסטנטי במורדותיו המזרחיים של הר ציון. שינדלר, שנחשב חסיד אומות העולם (יש החולקים על כך), ביקר בישראל 16 פעמים, עד שנפטר בשנת 1974 ונקבר לבקשתו בירושלים. הסצנה האחרונה בסרט "רשימת שינדלר" מציגה את שחקני הסרט, מלווים באנשים האמיתיים שגילמו, צועדים יד ביד בבית הקברות בהר ציון ומניחים אבן על מצבתו.

מבנה הכנסייה - ארכיטקטורה ואמנות

מגדל הפעמונים של כנסיית הדורמיציון

כנסיית דורמיציון הינה אחת הכנסיות הבולטות בירושלים בשל גודלה, יופייה, ומיקומה בנקודה החולשת על העיר העתיקה. הכנסייה נבנתה בממדים שיתנו ביטוי לעוצמתה של גרמניה. המבנה משרה תחושה של מבצר. גובהה של הכנסייה 34 מ', כבנין בן 12 קומות. הסמטאות הצרות עוד מעצימות את גודל הכנסייה. לכנסייה מגדל פעמונים עצמאי שלא צומח מתוך הבניין עצמו אלא כמה עשרות מטרים מהבניין עצמו. בסיס מגדל הפעמונים הוא מנזר בנדיקטי. החדרים שם משמשים את הנזירים הבנדיקטים המחזיקים את כנסיית הדורמיציון. המבנה השני הגבוה הוא כיפה בעלת צורה עגולה, שלא כמרבית הכנסיות בירושלים שצורתן מלבנית, מעל האולם הראשי. גם המבנה המרכזי עגול, וגם האגפים והצריחים המקיפים אותו. לכפה יש צורת קונוס ייחודית בין הכנסיות בירושלים. מאפיין נוסף של הכנסייה הוא שילובים של מוטיבים ממזרח וממערב: מבנה ניאו רומנסקי מסיבי, המזכיר קתדרלות עתיקות באירופה, יחד עם אבני בנייה לבנות ואדומות, האופייניות לארכיטקטורה הממלוכית.

מעל דלת העץ המסיבית מצד שמאל נראה חלון בצורת שמש, סמל לישו. הדלת סגורה רוב ימות השנה, ונפתחת רק בטקסים מרכזיים, כאשר קהל רב פוקד את המקום. הכניס הקבועה לכנסייה הינה דרך הדלת שבפינת החצר.

מגדל הפעמונים הגבוה של הכנסייה (בתמונה) היווה מקור לבדיחות של הירושלמים: בעבר ראו בו את דמות הקיסר וילהלם השני: הכיפה העגולה מזכירה את הקסדה, השעונים את עיניו. החלון הקטן באמצע את האף, ורק הפה שהוסתר ממילא על ידי השפם לא מופיע כאן. בזמן המנדט הבריטי קראו למגדל בכינוי של שוטר בריטי "בובי", שנראה גם הוא עם קסדתו דומה למגדל.

על המגדל 4 שעונים, שכל אחד מהם מציג את הזמן באותיות שונות: בעברית, בערבית, בלטיני ובספרות רגילות. מעל הכיפה מוצבת שבשבת קטנה בצורת תרנגול עשויה נחושת. היא נבנתה על ידי יהודי, חרש ברזל, לאחר שקיבל אישור מיוחד מהרב שלו לבנות קישוט חיצוני למגדל, מאחר שאינו קשור לפולחן שבתוך הכנסייה. התרנגול הוא לזכר קריאת התרנגול שנשמעה בהר ציון, כפי שכתוב בברית החדשה בסיפור הסעודה האחרונה כאשר ישו מטיל ספק בנאמנות תלמידיו, פטרוס מצהיר שהוא לא ייכשל, וישו אומר פטרוס יתכחש לו 3 פעמים כאשר התרנגול יקרא פעמיים:

"ויתפּשׂוּ אותו ויוליכוהו ויביאוהו בית הכוהן הגדול ופטרוֹס הולך אחריו מרחוק. ויהי כי ביערוּ אש בתוך החצר וישׁבוּ יחדיו וישׁב גם פּטרוֹס בתוכם. ותראהוּ שׁפחה אחת יושב נגד האוּר ותבּט בו ותאמר: 'גם זה היה עִמו'. ויכחש בו ויאמר: 'אשה, לא ידעתיו'. ועוד מעט ויראהוּ איש אחר ויאמר: 'גם אתה מהם', ויאמר פּטרוֹס: 'בן אדם, לא מהם אנוכי'. ואחרי עבור כשעה אחת טען איש אחר לאמור: 'אמנם גם זה היה עִמו כי גלילי גם הוא'. ויאמר פּטרוֹס: 'בן אדם, לא ידעתי מה אתה אומר', ועודנו מדבר והתרנגול קרא. וייפן האדון ויבּט אל פּטרוֹס, ויזכור פּטרוֹס את דבר האדון אשר דיבר אליו לאמור: 'בטרם יקרא התרנגול תכחש בי שלוש פעמים'. ויצא פּטרוֹס החוצה וימרר בבכי." -- הבשורה על-פי לוקס, 54-62.

לדורמיציון אולם כנסייה מעוגל המיועד לקבל את קהל המתפללים לקיומו של טקס התפילה הנוצרי. בזכות האקוסטיקה המיוחדת שקיימת בו - הוא בעל מעמד חשוב בקרב שוחרי קונצרטים באולמות ובאווירה כנסייתית.

באולם המרכזי המרווח, כאשר פנינו אל המזבח, יש 2 פסיפסים: הראשון משלב ציטוט לטיני מספר תהילים: "יברכך ה' מציון" פסוק המתייחס להר ציון, שבו ניצבת הכנסייה. הפסיפס השני מציג את תיבת נוח שטה על הגלים הסוערים. זהו דימוי נפוץ בנצרות, המסמל את האמונה שרק חסידיה יינצלו מן המבול באחרית הימים. מבחינים כאן גם ביונה ובפיה ענף עץ זית. על קירותיו משובצים פסיפסים מגוונים ובהם ציורים של מאורעות וקדושים בתולדות הכנסייה הנוצרית ובחיי הבנדיקטים. סביב אולם התפילה המעוגל יש תאים משובצים בפסיפסים מגוונים לזכר קדושים נוצרים.

במרכז אולם הכנסייה ניצב פסיפס ענק ומעניין. הפסיפס מעוגל, במרכזו 3 טבעות, ועליהם כתוב ביוונית "אגיוס" - קדוש. הן מסמלות את השילוש הקדוש ויוצאות מהן קרני השמש המאירות את הבריאה.. סביבן מסודרות במעגלים דמויותיהם של הנביאים, ארבע חיות המרכבה, 12 השליחים וגלגל המזלות המסמל את הזמן האוניברסלי. שם גם מופיעים שמות 12 השליחים. במעגל האמצעי נראה תמונות המייצגות את ארבעת האוונגלים (מתי, מרקוס, לוקס ויוחנן, ארבעת ספרי הבשורה המתארים את מעשי ישו ואימרותיו, והם החלק הראשון, ההיסטורי של הברית החדשה. אוונגליון = בשורה טובה, ובאנגלית Gospel. הביטוי לקוח מישעיהו נ"ב 7: "מה נאוו על ההרים רגלי מבשר, משמיע שלום מבשר טוב משמיע ישועה, אומר לציון: מלך אלוהייך". ישו ייחס לעצמו את הפסוק מישעיהו ס"א 1 "רוח ה' עלי, יען משח ה' אותי לבשר ענווים שלחני" בדרשתו בבית הכנסת בנצרת): המלאך הוא מתי, הנשר - יוחנן, השור - לוקס, והאריה - מרקוס. סביב כתובים דברי משלי: "מעולם נסכתי מראש מקדמי ארץ. באין תהומות חוללתי באין מעיינות נכבדי מים. בטרם הרים הטביעו לפני גבעות חוללתי".

המזבח המרכזי של הכנסייה ניצב בקצה האולם העגול, שבו יש אפסיס הבנוי בסגנון ביזנטי. בפסיפס שמעליו נראות דמויותיהם של ישו הילד בזרועות אמו מרים, ומתחת להן דמויות נביאי ישראל, שהנוצרים מוצאים בדבריהם רמזים להופעת ישו הנוצרי, וראשיהם מוקפים בהילות. על הקיר ציטוט של ישעיהו בלטינית: "הנה העלמה הרה ויולדת בן וקראת שמו עמנואל". ישו מחזיק ספר ובו כתוב ביוונית: "אני אור העולם".

הגומחות סביב האולם הם מזבחות שנתרמו על ידי אומות שונות, כפי שניתן להבחין על פי הסגנונות הייחודיים שלהם. קיימות 6 קפלות:

• 3 תאים מימין ובהם:
  1. דמות סנט בנדיקטוס, מייסד מנזר הבנדיקטים
  2. תא על שם מדינת בוואריה ובו דמותה של מרים מברכת עולי רגל וביניהם סנט ויליבלדוס, עולה הרגל האנגלי הראשון שעלה בשנת 723 לארץ הקודש והשאיר תיאור של מסעותיו.
  3. תרומה של העיר קולון בגרמניה, המפורסמת בקתדרלה שלה, המצוירת על קיר התא. מסבבי ציורי מגינים שונים, ביניהם השם "מיכאל" בעברית, של המלאך מיכאל.
• 3 תאים משמאל ובהם:
  1. דמויות דמיוניות של מלכי יהודה ממשלפחת ישי אבי דוד, שיש הוא מצאצאיו, על פי המסורת הנוצרית.
  2. פסיפס מרשים של יוחנן המטביל על גדות הירדן. בידו האחת כבשה (סמל לישו) ובצידו דברי יוחנן כתובים בלטינית "הנה כבשת האלוהים".
  3. דמותו של סנט קונפציוס, שחי במאה ה-8. הוא נולד באנגליה, והיה השליח הראשון לגרמניה, להפיץ את הנצרות בין תושביה הפגניים. תולדות חייו מוזכרים אצל ויליבלדוס.

מאולם התפילה מובילות מדרגות אל הקריפטה במרתף הכנסייה. קריפטה היא אותו חלק של הכנסייה בו ממוקמת פיזית הסיבה שבגללה ממוקמת הכנסייה היכן שהיא ממוקמת. הקריפטה ממוקמת לרוב במפלס נמוך יותר מאולם הכנסייה עצמו. בקריפטה של הדורמיציון נמצא פסל מונומנטלי של האם הקדושה במרכז, שוכבת בתרדמת הנצח שלה. הפסל עשוי עץ דובדבן ושנהב.

מעל הפסל - בכיפה הבנויה המסמלת את השמים - צופה בה בנה ישוע, כשמסביבו שורה של דמויות נשיות מפורסמות מפנתיאון הנשים של הברית הישנה (מרים, אחותו של משה רבנו; רות המואבייה; יעל אשת חבר הקייני; דלילה עם מחלפות שערותיו של שמשון; יהודית, מרים אחות משה). המראה של ישו, המוקף בכל כך הרבה דמויות נשיות מפורסמות המקיפות אותו, מזכיר פסוקים אחדים בפרק ח' באבנגליון של לוקס בברית החדשה המספרים ש"אחרי כן עבר מעיר לעיר ומכפר לכפר כשהוא מכריז ומבשר על מלכות האלהים. השנים עשר היו אתו וגם כמה נשים שנרפאו מרוחות רעות וחליים - מרים הנקראת מגדלית, אשר שבעה שדים יצאו ממנה, ויוחנה, אשת כוזא מנהל משק ביתו של הורדוס, ושושנה ורבות אחרות אשר כלכלו אותו מנכסיהן". הפסוקים מציגים פאן בדמותו של ישו שלא שמופיע באיזכור שולי ואקראי בתיאוריו של לוקאס, ומשתקף בציור על כיפת השמים בקריפטה של הדורמיציון: ריבוי הדמויות הנשיות הסובבות את ישו גם לעת שהותו בשמים. בכיפה סביב ישו כתוב בתרגום לטיני של הוולגטה הפסוק משיר השירים ב' 13-14: "קומי לכי רעייתי, יונתי, יפתי ובואי".

מסביב מצויות קפלות ומזבחות שונים. בקיר האולם יש תא, ובו דמותה של מרים המברכת עולי רגל וביניהם ויליבלדוס, עולה הרגל האנגלי הראשון שבא לירושלים וכתב את סיפורו. בתא אחר משובצות דמויות של מלכי יהודה, שלפי המסורת ישו הוא צאצא שלהם. בתא סמוך נראית דמותו של יוחנן המטביל על הירדן.

בתאים בקירות מסביב יש תבליטים שונים, אחדים בסגנון אמנות מודרנית. תא אחד הותקן בידי קתולים תושבי אוסטריה, לידו - הונגריה, ולידו תא של תושבי חוף השנהב. הצורות שבו עשויות שנהב - שן פיל ועץ שחור שנקרא "הובנים" במקרא. העץ הזה אופייני לאפריקה ומוזכר ביחזקאל ("קרנות שן והובנים") העץ נקרא באנגלית Ebony . במזבח משובצות האותיות היווניות אלפא ואומגה, האות הראשונה והאות האחרונה באלף-בית היווני, כסמל לריבון העולמים. בברית החדשה (ספר ההתגלות, החיזיון) כתוב "אנכי אלף ותו נאום ה', אשר הוא הווה היה ובא".

סמל נוצרי קדום המבטא את הקשר שבין היהדות והנצרות הוא צלב הקשת, The Rainbow Cross, שהוא צלב תלת-קרן ("הצלב הקופטי") ומעליו קשת. הקשת מסמלת ברית. 12 החודים הוא כמספר 12 שבטי ישראל ו-12 השליחים. הצלב מסמל את ישו. הקשת מסמלת ברית אחת שניתנה ב-3 צורות, לפי הבנדיקטים: הברית עם נח ובניו ועם כל חי, הברית עם אברהם, אבי האמונה וצאצאיו, והברית עם ישו ומאמיניו. צלב הקשת מוצב היום בכנסית הדורמיציון. הוא גם מצויר על סלע הכתובות בעין חודרה שבסיני. הסמל היה בשימוש גם בימי הביניים באירופה.

מקורות

1. משה פרלמן משה, טדי קולק (1971), ירושלים - 4000 שנות היסטוריה של עיר הנצח, ספרית מעריב
2. חיים רובינשטיין (עורך), (1980), מדריך ישראל, כרך י' - ירושלים, הוצאת כתר
3. אייל מירון (עורך) (1996), ירושלים וכל נתיבותיה, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי
4. זאב וילנאי (1972), ירושלים, העיר העתיקה וסביבתה, כרך ב', הוצאת אחיעבר
5. זאב וילנאי(1977), אריאל, אנציקלופדיה לידיעת ארץ ישראל, תל אביב הוצאת עם עובד
6. אהרון לירון (1977), הנצרות וארץ הקודש, הוצאת צ'ריקובר

קישורים חיצוניים

ערך אנציקלופדי מורחב בוויקיפדיה העברית - כנסיית הדורמיציון